בטיול המשפחתי האחרון שלי עם משפחתי, חיפשנו לצאת ממסלול התיירים הלעוס והמוכר, היינו באזור קוימברה ולכן הבחירה הטבעית עבורנו הייתה אזור הר לאוסה ( Lousã mountain ).
כפרי הצפחה חבויים בין מדרונות הרים של צמחייה עבותה, הם אחד הסודות השמורים ביותר של אזור זה ,סוד שתושביהם הנעימים והידידותיים נהנים לשתף ולחשוף.
החלטנו לקחת סיור מודרך ברכב שטח, עם מדריך מקסים בשם פאולו, מדריך אדיב, רהוט ומלא ידע, עברנו חוויה של טבע, אנושי ותרבותי מעניינת ומהנה ביותר וביקרנו בארבעה כפרי צפחה של הר לאוסה (Lousã mountain ) .
בדרך לערי הצפחה עצרנו בטרבים Trevim (הנקודה הגבוהה ביותר של לאוסה ). אנחנו נפלנו על יום ערפילי אך ניתן היה להתרשם מטורבינות החשמל והגובה הרב,נקודת תצפית נפלאה.
משם המשכנו להר סנטו אנטוניו דה נווה( Santo António da Neve) בדרך הררית וירוקה, בנתיים השמיים קצת התהברו ויכולנו לחפש במבטנו צבאים ואיילים.
בהמשך הגענו למבנה יחודי Neveiros Reais שמסתבר ששימש כמעין מפעל לייצור קרח מלאכותי ולאגירת קרח במאה ה 18.
כשכבר חשבנו שיפה לא יכול להיות, הגענו לכפר עוצר נשימה ל Talasnal (Lousã), שממש נדמה שהזמן בו , פשוט עומד מלכת.
רבים מבתי הכפר, נבנו מאבני צפחה בשילוב חלוקי נחל בכל מיני גדלים, חלקם שוחזרו בקפידה ונבנו מחדש בשיטות וחומרים מסורתיים .
שוטטנו ברחבי הכפר בפליאה, מתפעלים מסגנון הבניה הטבעי החם, מהגפנים שנשפכים בהרמוניה מלאה וכמובן לא יכולנו להתפאק ולקטוף לנו אשכול מתוק ועסיסי.
באיגרה נובה, (Aigra Nova) אחד מכפרי הצפחה הממוקם בלב סרה דה לוסה, הייתה לנו ההזדמנות להיכנס לעולם הקסום הזה, שבו הזמן עובר לאט יותר, פגשנו אחיות תאומות מקסימות בשם רייצ'ל וקטיה, חייכניות ומסבירות פנים , הן קיבלו פנינו בחום ונהנו לשתף את מנהגי הכפר והמסורת.
התחלנו בארוחת צהרים מסורתית מעשה ידיהן המופלאות של רייצל קטיה, המאכלים התבססו על מתכונים שהועברו מדור לדור, בדיוק כפי שאנו אוהבים, כלי ההגשה היו עשויים מקרמיקה חומה וטבעית, לחם חם, הישר מהתנור, מרק ישר מירקות מהגינה וכמובן דג הבקלה המפורסם שלהם, זו היתה פשוט חוויה, להתענג על מאכלים פורטוגזים מסורתיים בליווי יין משובח.
לאחר הארוחה הדשנה, הייתה לנו הזכות להצטרף ולחוות את תהליך ייצור לחם התירס והשיפון הטיפוסי (Broa) וגבינת עיזים. הן לימדו אותנו בסבלנות והרבה תשוקה את סודות הכנת הלחם המסורתי ושלבי העשייה.
הדגנים העיקריים מהם הלחם עשוי הם שיפון ותירס במשך מאות שנים.
לשנו את הלחם בקערות ענק, במרץ רב והחלפנו כוחות מדיי פעם, לא פשוט העיניין הזה, אבל החיוך לא ירד לנו מהפנים.
הבצק מוכן , אך בכך לא תם העסק, הגיע הרגע בו צריך לכסות אותו ולשלוח אותו להתפחה. לפי המסורת העתיקה כדיי שהבצק יתפח כמו שצריך, צריך לכסות אותו בעזרת מכנס ג'ינס של גבר.
כמובן שבעלי מייד התגייס למשימה רבת חשיבות זו, חלילה שלא נשאר רעבים ללחם והחליף את מכנסיו בחצאית המסורתית והמרשימה.הלחם יצא מושלם, אם זה בזכות מעשה אצילי זה, מצידי שיסתובב כל היום עם חצאית בבית.
זמן שהבצק תופח עברנו להכנת הגבינה המסורתית.
הגבינה המסורתית מיוצרת מהחלב שסופק על ידי רועי העיזים של הכפר.הילדים וגם אני נהננו כל כך מכל התהליך, יש משהו מרגיע ושליו בפעולת הסחיטה של הגבינה, במיוחד כשכזה נוף ניבט מהחלון.
דחסנו את הגבינה כמה פעמים כדי לתת לה צורה סימטרית ומרקם אחיד ולאפשר לה להמשיך להפריש את מי הגבינה החוצה במידה שווה מכל הכיוונים והעברנו אותה לקירור.
בזמן שהגבינה בקירור, בדקנו את הבצק שזקוק היה לעוד קצת זמן התפחה.
שמנו פעמנו למוזיאון Schist Traditions Eco.מוזיאון קטן שבו מוצגים כל הפעולות המסורתיות של הקהילה מבחינת מורשת תרבות וטבע.היה פשוט מרתק ללמוד איך חיו, עבדו ועיבדו את האדמה בכפרים מיוחדים אלו בימי עבר.
הבצק מוכן לאפייה וכולנו עברנו נרגשים למטבח בו נמצא תנור האבן לוהט ומוכן.
במטבח קטן אך גדול, למדנו איך להעשיר את הטעם של הלחם ולהוסיף לו כל מיני בשרים ותוספות, לשנו שוב עם התוספות , הפכנו באוויר או במקרה שלי לפחות ניסינו וסוף סוף הכנסנו לתנור עם הגחלים הלוהטות לאפייה.
כשהלחם הרותח יצא מתנור האבן, אין לתאר את ההתרגות הרבה, הריח התפשט לכל עבר והקול הפריך כשבצענו את הלחם היה כמוזיקה לאוזניי.
השילוב של הלחם, הגבינות, חמאה במטבח החמים ומלא האהבה והמשפחה שלי סביבי הנו תמצית מדוייקת של כל מה שאני אוהבת במסורת ובעם הפורטוגזי.
Comments